הר האושר

בשישי בבוקר, 27 בנובמבר 2015, עוד חיכו לאמיר כמה שאלות עריכה, נגיעות אחרונות לפני ש'הר האושר' יורד לדפוס. בשישי בלילה אמיר מת. המטוטלת נעה מיֵש לאֵין. איש לא יוכל עוד לשאול אותו שום דבר, אף פעם, גם לא את הזעירה שבשאלות. המטוטלת הזאת לעולם לא חוזרת לאחור. 'הר האושר' הוא היצירה המרכזית שעליה שקד אמיר בשנת חייו האחרונה. כפי שעשה לכל אורך דרכו האמנותית, הוא הלך בה הלאה מספריו הקודמים אל מחוזות חדשים, וברא לתוכה את דמויותיו הגוטפרוינדיות המופלאות, החיוניות להדהים, הנטועות בתוך חייהן הספרותיים באופן כה מוחשי עד שקשה להאמין שהן פרי דמיונו – שהרי אי-שם בעולם בוודאי ישנם או היו סבא לולק מ'שואה שלנו', והדוד לוי מ'אחוזות החוף', וחיים אברמוביץ' מ'העולם, קצת אחר כך', ומיכל מ'בשבילה גיבורים עפים', ושפר צור מ'מזל עורב', ויונה מרלין מ'אגדת ברונו ואדלה'... 'הר האושר' הוא לא סיפור על אושר. ברגעים רבים הוא מצחיק מאוד, אבל הצחוק הזה מבעבע בתוך קלחת של עצב. הוא ספר אופטימי מאוד, אבל האופטימיות שבו ניזונה מן החומר המפחיד של הרִיק. מככבים בו אישה ישראלית צעירה שמחפשת את דרכה המקצועית ואת דרכה בכלל, וגבר שוודי באמצע חייו, אקדמאי שחוקר את המשמעות המילולית המדויקת של טקסטים היסטוריים מרכזיים, ושני אלה מוטחים זה בזה באופן שיוצר שרשרת מרתקת של תגובות. 'הר האושר' הוא ספר שנע בין חיפה לסטוקהולם, ובוחן את הקונפליקט שבין הפחד מהאחר לבין המשיכה אליו. זהו ספר שפורט על מיתרי המחשבה העמוקה, אך ככל ספריו של אמיר, מניע בראש ובראשונה את מצולות הלב. 'הר האושר' הוא ספרו השביעי של אמיר גוטפרוינד, שמת בגיל 52, בתום שנה שבה חתר בכל כוחו אל הדברים שעוד רצה להספיק לכתוב, והותיר אחריו קהל עצום של קוראים ואוהבים. (הילה בלום)