לרגל הנסיבות

סיבוב פרסה חד שנוגה מחליטה לבצע, מרחיק אותה מבית הוריה בקיבוץ, ובה בעת גם מקרב אותה לשם, לזיכרונות, לסודות, לטראומות ואל שפת האם. 'מי יודעת איך אומרים באמא מוזיקת ג'אז?' אמנון שאל, ונרקיס והדס בקושי החזיקו את הבטן מרוב צחוק כשענו: 'מוזיקת גָז.' ומי יודע איך אומרים באמא כלב? והתפוצצו מצחוק כשענו: 'חתול!' זה היה נכון. 'איך אומרים באמא סיגריה?' ופתאום ידעתי בעצמי את התשובה. 'מקטרת,' אמרתי די בשקט, אבל הם שמעו. בבת אחת הם השתתקו והסתכלו עלי. ואז התפוצצו שוב מצחוק. ככה גיליתי שאני יודעת עוד מי לים בשפת האמא. ידעתי 'הֵא לך' (נכון, נוגי, זה נכון) וגם 'מגיע לך'. וקיבוץ באמא זה 'מחנה,' מלוכלכת זה 'מלוכלכה'. נוגה נשאבת אל מערבולת של געגוע ואשמה שמסתחררת מן הילדות שלה, ואולי עוד מילדותה של אִמה בפולין. לכאורה רגליה נטועות היטב בהווה — יש לה משפחה וקריירה — בכל זאת המערבולת מסחררת ומושכת אותה אל מצולה של סודות, צפנים, כאבים לא מדוברים ואשמה, הנוהמים בתוכה את נהמת הבדידות והתלישות: אמא. לרגל הנסיבות מזמן לנו בירור נוקב של חוויות החבוּת, החמלה והחיפוש המתמיד אחר האמת, שהיא 'כמו אש. צריך למצוא תמיד את המרחק הנכון. אי־אפשר ממש לגעת בה.' הוא מתחקה אחר המקום שבו הסתבכה השפה של נוגה עם זו של אמה ומפגיש אותנו עם השאלה, האם יש סיכוי לתיקון ולשחרור מהכבלים הכובלים אותנו מראשיתנו. רוית ראופמן, ילידת קיבוץ גבעת חיים, מתגוררת בזיכרון יעקב. פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה